כשיהודי תימן עלו לארץ, הם הביאו עמם עולם יהודי שלם

כאשר מדברים על עליית יהודי תימן לישראל, חוזר לא פעם התיאור של העולים שהגיעו עם הטליתות, התפילין, ספרי הקודש ואפילו ספרי התורה של קהילותיהם.

יש בתיאור הזה אמת עמוקה, אך המשמעות שלו רחבה הרבה יותר.

החפצים שהביאו עמם לא היו הוכחות שנועדו לשכנע מישהו ביהדותם, אלא חלק טבעי מעולם יהודי שלם שהתקיים בתימן במשך דורות.

יהודי תימן לא הגיעו כיחידים חסרי עבר או כקבוצה שזהותה אינה מוכרת. הם השתייכו לקהילה יהודית עתיקה, בעלת רבנים, בתי דין, בתי כנסת, שוחטים, סופרי סת"ם, מסורות תפילה ומערכות לימוד.

הקהילה קיימה קשרים עם ארץ ישראל ועם מרכזים יהודיים אחרים מאות שנים לפני הקמת מדינת ישראל. 

קבוצות קטנות של יהודים מתימן אף עלו לארץ כבר מימי הביניים, ואילו גלי העלייה משמעותיים החלו במאה ה־19.

לכן, כאשר התרחשה העלייה הגדולה לאחר הקמת המדינה, יהדותם של העולים לא עמדה בדרך כלל לדיון כבעיה קהילתית.

הם הועלו במסגרת מבצע שנועד להעביר לישראל קהילה יהודית מוכרת, ולא כאוסף של אנשים שנדרשו כל אחד בנפרד להוכיח את מוצאו (בהמשך יהיה הרחבה).

עם זאת, כדי להבין את התמונה במדויק, צריך לחזור לעלייה הראשונה מתימן, שהתרחשה כמעט שבעים שנה קודם לכן, קודם הקמת המדינה. דווקא אז, במפגש הראשון של העולים עם היישוב היהודי בירושלים, היו מי שלא ידעו כיצד לקבל אותם ואף הטילו ספק ביהדותם.

העלייה מתימן שהקדימה את הביל"ויים ואת הרצל

העלייה המשמעותית הראשונה מתימן בעת החדשה החלה בשנת 1881 היא שנת תרמ"א בה יצאו לדרך יהודים, רובם מאזור צנעא, בדרכם לארץ ישראל.

ראשוני העולים הגיעו בשנת 1881, וקבוצות נוספות הגיעו במהלך שנת 1882. בסך הכול הגיעו באותו גל עליה כ-200 נפשות – מספר גדול ביחס לקבוצת הביל"ויים, שהגיעה מאוחר יותר ומנתה כמה עשרות חברים בלבד.

הביל"ויים נחשבו לאחד הסמלים המרכזיים של העלייה הראשונה, אף שמספרם בפועל היה קטן יחסית. חלקם השתלבו במושבות כמו ראשון לציון וגדרה.

("בית יעקב לכו ונלכה",  מתוך ספר ישעיהו, פרק ב', פסוק ה'. הביל"ויים היו קבוצה של צעירים יהודים, בעיקר מהאימפריה הרוסית, שהתארגנו לאחר הפרעות ביהודי רוסיה ועלו לארץ ישראל החל משנת 1882. מטרתם הייתה להקים יישובים חקלאיים, לעבוד את האדמה וליצור בארץ בסיס לחיים לאומיים יהודיים).

הסיבות ליציאתם של העולים מתימן לא היו זהות לאלה שהניעו את התנועה הציונית המדינית באירופה. הם לא קראו את ספרו של הרצל "מדינת היהודים", שפורסם רק בשנת 1896, ולא פעלו בעקבות הקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס רק בשנת 1897.

כאשר יהודי תימן הראשונים יצאו לדרך בשנת 1881, בנימין זאב הרצל עדיין לא הנהיג תנועה ציונית, רק בשנת 1896 פורסם הספר "מדינת היהודים" ורק ב 1897 כונס הקונגרס הציוני הראשון.

הכוח המרכזי שהניע את העולים מתימן היה הקשר הדתי וההיסטורי לציון – לירושלים. 

ארץ ישראל לא הייתה עבורם רעיון פוליטי חדש אלא מקום שנכח מדי יום בתפילות, בפיוטים, בלימוד התורה ובתקווה לגאולה.

לכך הצטרפו תנאי החיים הקשים בתימן והשינויים שחלו תחת השלטון העות'מאני (אימפריה הטורקית ההיסטורית), ובהם האפשרות שנפתחה ליהודים לצאת מן המדינה.

לאחר שהשלטון העות'מאני השתלט מחדש (בפעם השנייה) על מרכז תימן בשנת 1872, תימן וארץ ישראל השתייכו לאותה אימפריה.

מצב זה הקל על תנועתם של נתינים עות'מאנים בין המחוזות, ובשילוב שיפור דרכי התחבורה והקשר עם ארץ ישראל, סייע לפתיחת הדרך לעליית יהודי תימן שהחלה בשנת 1881.

עם זאת, השלטון העות'מאני לא יזם את העלייה ולא עודד אותה כתנועה ציונית; העולים יצאו בעיקר מכוח הכמיהה לציון, תנאי החיים בתימן והקשרים עם יהודים שכבר חיו בארץ.

במובן מסוים, עליית "אעלה בתמר" חשובה לא רק לסיפורם של יהודי תימן. היא ממחישה כי השיבה היהודית לארץ לא הייתה תהליך אירופי בלבד ולא החל בהרצל או בתנועה הציונית המדינית, אלא נשענה גם על יוזמות עלייה מוקדמות שנבעו ממניעים דתיים ורוחניים. 

יהודים מתימן יצאו (מתימן) לירושלים עוד לפני שהציונות קיבלה שם, מוסדות והנהגה מדינית.

המסע היה ארוך ומסוכן. משפחות יצאו מתימן עם מעט הרכוש שיכלו לשאת, עברו בדרכים קשות והגיעו לארץ לאחר שכספן כמעט אזל.

הן לא ביקשו להתיישב במקום אקראי, אלא הפנו את פניהן לירושלים – העיר שאליה נשאו עיניים במשך דורות.

אלא שהמפגש עם יהודי ירושלים לא היה פשוט. לבושם של העולים, הגייתם, מראם ומנהגיהם היו שונים מאלה של הקהילות האשכנזיות והספרדיות שהתגוררו בעיר.

אנשי היישוב הישן לא ידעו לאיזו מסגרת עדתית לשייך אותם, ובתחילה היו אף מי שהטילו ספק ביהדותם. העולים לא התקבלו לכוללים הקיימים, לא קיבלו את חלקם בכספי החלוקה וחלקם נאלצו ללון בסוכות, במחסות מאולתרים ואף במערות מחוץ לחומות.

האירוניה הייתה ברורה: דווקא בני קהילה יהודית עתיקה, ששמרה במשך דורות על הלכה, תפילה ומסורת, נדרשו להתמודד עם חשד שנבע בעיקר מחוסר היכרות.

לא הייתה זו מחלוקת הלכתית מבוססת על מוצאם, אלא תגובה של חברה שהכירה בעיקר את המסגרות האשכנזיות והספרדיות ולא ידעה כיצד לקבל קהילה בעלת נוסח, לבוש ומנהגים שונים.

עם הזמן התברר היטב כי העולים הביאו עמם חיים יהודיים מלאים. הם התארגנו כקהילה עצמאית, הקימו בתי כנסת ומוסדות ופיתחו את שכונת התימנים בכפר השילוח. 

הבתים שנבנו שם עבור המשפחות בסיוע חברת "עזרת נידחים" ("עזרת נידחים" הייתה אגודת צדקה ירושלמית שסייעה לעולי תימן הראשונים לאחר שהגיעו לארץ, ובעיקר פעלה להעניק להם קורת גג ולהקים עבורם את שכונת כפר השילוח) נעשו לאחד ממרכזיה הראשונים של הקהילה התימנית בירושלים.

קק"ל לא הייתה מעורבת בעלייה זו או בהקמת השכונה, מסיבה פשוטה: קרן קיימת לישראל נוסדה רק בשנת 1901, כעשרים שנה לאחר הגעת עולי "אעלה בתמר".

היכולת של העולים לשמור על קהילתם קשורה גם למעמד המרכזי שהיה ללימוד התורה בחיי יהודי תימן.

בתי הכנסת לא היו רק מקומות תפילה, אלא גם מרכזי הלימוד והחינוך של הקהילה. ספרי הקודש נכתבו והועתקו בתימן ביד, משום שלא פעלו בה בתי דפוס יהודיים.

עם זאת, ספרים מודפסים רבים הגיעו לתימן מקהילות יהודיות אחרות והשפיעו על הלימוד, הפסיקה ונוסחי התפילה.

כאן טמון גם אחד המקורות להבדל שבין נוסח הבלדי, ששימר במידה רבה את המסורת התימנית המקומית, לבין נוסח השאמי, שהושפע יותר מסידורים ומספרים שהגיעו מארץ ישראל ומקהילות ספרד.

ספרי תורה (גדול), לעומת זאת, לא הודפסו אלא נכתבו ביד בידי סופרי סת"ם, כפי שמחייבת ההלכה.

בין הספרים המרכזיים היו התאג' – נוסח חמשת חומשי התורה – והתכלאל, שכלל את סדרי התפילה והמנהגים.

(התכלאל הוא סידור התפילה המסורתי של יהודי תימן. תכאליל רבים הועתקו ביד ונשמרו במשך דורות בבתי הכנסת ובקרב המשפחות.)

ילדים למדו לקרוא את המקרא, את התפילות ואת התרגום הארמי על פי מסורת ההגייה של הקהילה. הלימוד התבסס במידה רבה על שמיעה, חזרה ושינון, ולכן רבים מהגברים המבוגרים החזיקו בזיכרון חלקים נרחבים מן המקרא, מן התפילה ומן הפיוט.

יש סיפורים על חכמים תימנים שידעו את התנ"ך כולו בעל פה, אך רצוי להיזהר מהטענה הגורפת שלפיה רוב זקני תימן ידעו את כל התורה שבכתב בעל פה.

הניסוח המדויק יותר הוא שתרבות הלימוד של יהודי תימן יצרה בקיאות מקראית רחבה ויכולת שינון יוצאת דופן. רבים ידעו לקרוא בתורה בעצמם, לשמש שליחי ציבור, לקרוא הפטרה ולהמשיך בעל פה קטעים ארוכים שהכירו מילדותם.

עבור קהילה כזאת, טלית תימנית, תפילין וספר תורה לא היו סמלים שנשלפו ברגע העלייה כדי להוכיח דבר מה. אלה היו חפצים שימושיים בחיי היום-יום.

כאשר בני הקהילה עזבו את תימן, הם ניסו להעביר לארץ לא רק את בני משפחותיהם אלא גם את ספרי התורה, כתבי היד וספרי הקודש שהיו שייכים לבתי הכנסת ולמשפחות במשך דורות.

מה היה הקשר בין אליעזר בן יהודה ליהודי תימן?

אליעזר בן יהודה, שהגיע לירושלים באוקטובר 1881, חזה במו עיניו בהגעתם של ראשוני העולים מתימן, והקשר איתם התפתח בשלושה צירים מרכזיים:

1. המפגש הלשוני: ההתפעלות של בן-יהודה
2. זעקה עיתונאית נגד גזענות והתנכרות
3. נקודות החיכוך: פערים אידאולוגיים

בהמשך הקים אליעזר בן יהודה את חברת "עזרת נידחים" שסייעה בהקמת כפר השילוח עבורם יהודי תימן שלאחר מכן (1937-1938) גורשו משם.

מה היה הקשר בין הרצל ליהודי תימן?

מאחר שעולי תימן הראשונים הגיעו בשנת 1881, אין לייחס את עלייתם לבנימין זאב הרצל. ספרו "מדינת היהודים" נכתב כחמש-עשרה שנה לאחר יציאתם, וההסתדרות הציונית נוסדה אף מאוחר יותר.

הניסיון לקשור בין הרצל ליהודי תימן באמצעות תוכנית גלזר הוא חיבור עקיף וחלש. מדובר בהצעה פרטית שהעלה חוקר אירופי, ללא שותפות של יהודי תימן, ללא יישום מעשי ובניגוד לעמדתו של הרצל, שדחה את הרעיון.

גלזר למד את השפה והמסורת של יהודי תימן, ופעל לעודד רכישת השכלה כללית לצד לימודי הקודש. גישתו זכתה לתמיכתם של חלק מהרבנים וראשי הקהילה, אך עוררה גם התנגדות בקרב אחרים, שחששו מפני השפעת ההשכלה על אורח החיים המסורתי ועל מרכזיות לימוד התורה.

מחלוקות אלו תרמו לוויכוחים פנימיים בקהילות יהודי תימן סביב שאלת החינוך, המסורת והפתיחות להשפעות חדשות.

קק"ל ועולי תימן: מהתיישבות ועד נטיעת יערות

קרן קיימת לישראל נוסדה בשנת 1901, בקונגרס הציוני החמישי. משום כך לא היה לה חלק בעליית "אעלה בתמר" של 1881-1882.

הקשר בינה לבין יהודי תימן נוצר בתקופות מאוחרות יותר, כאשר קק"ל נעשתה גוף מרכזי ברכישת קרקעות, בהכשרת אדמות ובהתיישבות היהודית בארץ.

עולים מתימן השתלבו במשך השנים ביישובים ובמושבות, אולם היחס אליהם לא היה תמיד שוויוני. הם זכו להכרה כעובדים חרוצים וכבעלי מסורת דתית חזקה, אך במקרים רבים הועסקו בעבודות קשות, קיבלו שכר נמוך וחיו בצפיפות ובעוני.

גם במושבות ובמערכת ההתיישבות הם נתקלו לעיתים בזלזול ובהתנשאות, אף שתרומתם לעבודת האדמה ולבניית היישוב הייתה משמעותית.

הקשר הבולט ביותר בין קק"ל לעולי תימן נוצר לאחר הקמת המדינה. רבים מהעולים שהתיישבו באזור הרי ירושלים הועסקו בידי קק"ל בהכשרת הקרקע ובנטיעת יערות.

עולי תימן היו שותפים גם בהקמת עשרות מושבים באזור, ובהם אשתאול (1949), גבעת יערים (1950), תרום (1949), נחם (1950) וישעי (1950) ומושבים רבים נוספים.

העבודה ביערות הייתה חלק ממפעל הפיתוח של המדינה הצעירה, אך גם פתרון תעסוקתי לעולים שנשלחו ליישובים חדשים ונדרשו להתפרנס בתנאים לא פשוטים.

הם סיקלו אבנים, הכשירו מדרונות ונטעו עצים באזור שהיה אז חשוף בהרבה מכפי שהוא נראה כיום. יערות הרי ירושלים נושאים אפוא גם את עקבות עבודתם של עולי תימן.

כיום נמצא ביער הקדושים חניון יהדות תימן, שקק"ל הפכה לאתר מורשת וזיכרון. במקום מוצג סיפורה של הקהילה, לרבות סיפורם של העולים שנספו במסע מתימן אל מחנה העלייה בעדן ולא זכו להגיע לישראל.

העלייה הגדולה: קהילה שלמה עוברת לארץ ישראל

עם הקמת מדינת ישראל הגיע סיפורה של יהדות תימן לנקודת מפנה. לאחר החלטת האו"ם והקמת המדינה הורע מצבם של יהודים בתימן ובעדן.

אלפי אנשים יצאו מן הכפרים, העיירות והערים שבהם חיו והחלו במסע לעבר מחנה "גאולה" ליד עדן. חלקם צעדו מרחקים ארוכים ברגל, כשהם חשופים לרעב, למחלות, לשוד ולתנאי דרך קשים.

במבצע "על כנפי נשרים", המכונה גם "מרבד הקסמים", הוטסו לישראל בשנים 1948–1950 קרוב ל־50 אלף יהודים מתימן, מעדן ומקהילות סמוכות. הם הגיעו מעשרות קהילות, ובמקרים רבים עלו משפחות, רבנים ובני קהילה יחד.

המבצע כולו הוגדר כמבצע להצלתה ולהעלאתה של הקהילה היהודית בתימן.

יחד עם זאת, עולי תימן נתקלו בתנאי מגורים קשים במחנות, בניסיונות לשנות את אורח חייהם, במחלוקות בתחום החינוך, באובדן רכוש וספרי קודש וביחס מתנשא מצד חלק מגורמי הקליטה.

הם הגיעו לארץ עם מסורת יהודית עמוקה, אך נדרשו פעמים רבות להיאבק כדי להמשיך אותה. העולם התורני שהביאו עמם לא תמיד זכה להערכה הראויה מצד הממסד, שנטה לעיתים לראות בהם אוכלוסייה שיש לעצב ולחנך מחדש במקום קהילה בעלת מורשת עשירה ועצמאית.

עולי תימן לא הגיעו לארץ כדי ללמוד לראשונה מהי יהדות, וגם לא כדי להמציא לעצמם זהות חדשה.

הם הגיעו כחלק מקהילה יהודית ותיקה ששמרה על זהותה במשך דורות בתנאים לא פשוטים. עלייתם הראשונה קדמה לביל"ויים, להרצל, להסתדרות הציונית ולקק"ל. 

מאוחר יותר השתלב סיפורם בתוך המפעל הציוני – בהתיישבות, בעבודה, בנטיעת היערות ובהקמת המדינה – אך שורשי עלייתם היו עתיקים יותר מן הציונות המדינית.